"אני מרחף בשמי ירושלים אהובתי, עיר הולדתי ובגרותי, ומביט על חיי בפעם האחרונה לפני שאלך בדרך כל בשר. דואה על פני רחוב דגניה, שחזיתו הזקופה והגאה חוסמת שביל יוקרתי הטובל בשלוות עשירים ואחוריו צופים על עמק הסוסים של אלפי, המפריד בין שכונת בית הכרם לגבעת שאול.
בית האושר שלי, אני מתרפק על חלון הזכוכית הקפוא, הכולא בתוכו מרפסת מצופה אבן ירושלמית. עוטף ומחבק את משולש החדרים שמרכיב את הפאה הצפונית-מזרחית של קומה חמש. בחדר הכחול נוצרתי ובאמצעי נולדתי. כאן עברו עלי ארבע שנות חיי הראשונות. שנות אושר, משפחה מושלמת. אבא, אמא, אני. אבא... אני נצמד אל החלון האטום... אבא... מבקש לראות פניו כפעם... אבא... אני גולש בכאב על מרקם האספלט של הדרך ללא מוצא. מעל צפרדע הזבל הירוקה מביטים בי חמישה פרצופים חייכניים, עטורים עלי כותרת פרחוניים שזורחים באדום, כתום, כחול, ירוק, וקוראים בקול: 'בואו לגן לאה'."