הגילוי המרכזי של הספר הוא, שהמקווה הפך ממקום שאליו נשים נידות מורחקות על-ידי ההלכה הגברית, למקום שבו הן צוברות עוצמה נשית ומקיימות מלחמה כבושה וסמויה בגברים, המנדים אותן מאז ימי הגירוש מגן העדן.

המקווה שבעיניים גבריות הוא סמל לכניעותה של האישה. אישור לנחיתות גופה, שממנו נובע גם אישור לנחיתותה הרוחנית, כביכול, הופך עבור הנשים למקור כוח ולכלי לריסונו של הגבר. עבורן הגוף המדמם הוא בראש ובראשונה אות לפריון, ליכולת ליצור חיים, המשותפת להן ולאלוהים. כניסתן למקווה מסמלת עבורן את רגע תחילתה של תקופת הפוריות, שהוא גם רגע עלייתן לדרגה של יכולת אלוהית. את הטבילה במים הן מתארות כנגיעה במי בראשית, המטעינים אותן בכוחות של גוף ונפש. 

הגבר, שהדיר את האישה מחיי החברה שבשליטתו, מוצא עצמו מול המקווה כשהוא מודר, נטול כוחות, עקר וחסר כוח השפעה על הנעשה בפנים. הוא נותר מחוץ למקווה, כשהמפגש עימו מוגדר סכנה לאישה שאינה נשואה לו, כמו שדים, בני לילית ומיני מזיקין אחרים, האורבים בחוץ על פי המסורת הנשית. 

יצרי, נחות ומטמא, הוא נתון תחת איום הטומאה של הנידה. שורש האיום הוא בכך, שהמשך התרחקות רעייתו ממנו נתפס כלא פחות מאשר איום על קיומו של העם היהודי. הגבר חייב לבוא אל אשתו ביום היטהרותה, אבל אך ורק בהסכמתה המלאה. כדי לממש את הזיווג, באופן תיאורטי, על הגבר לנהוג בחיבה ובעדינות באשתו, לחשוק בה ולגרום לה לרצות לטבול ביום השלושה עשר לנידתה ללא דחייה. כל דחייה מרחיקה אותו להלכה מקיום מצוות פרו ורבו ולמעשה- מסיפוק צרכיו המיניים. כך הופך המקווה לנשק בידי האישה. ל"פצצת אטום" כפי שמתארת אחת הבלניות. הגבר מוצא עצמו תלוי באותה רשת צפופה של חוקים ואיסורים, שהוא עצמו הטיל על האישה.